בגדול, אני אוהב את יום העצמאות, יש המון הופעות כמעט בכל עיר ויישוב של מיטב האמנים, אווירה שמחה והכל. אבל אם יש משהו שאני לא אוהב זה את הצפיפות וה- מחסומים ששמים בכל מקום ומקום. גם אם זה במקומות הכי לא קשורים שיש. למשל ביום העצמאות האחרון, עופר לוי הגיע לר"ג לפארק ממש בגבול דרום ת"א, אז כמובן כמו כל שנה אני וחבריי עשינו סיבוב בשכונה כדי לראות מה קורה ובין היתר לפארק הזה. נכנסו לפארק, שמענו קצת את שיריו ולאחר מכן שרצינו לצאת מיציאה צדדית שאנחנו תמיד יוצאים ממנה, החליטו לשים שם מחסומים ולא לתת לעבור. במקום זאת, נאלצנו לעשות סיבוב שלם.
ישראל מטילה הגבלות רבות על חופש התנועה של הפלסטינים בשטחים. הם עושים זאת באמצעות עשרות מחסומים ובידוק בטחוני קפדני. אם כי, בשנה האחרונה בעקבות לחץ מאסיבי של ארצות הברית, צוצמצו מספר המחסומים ולפלסטינים יש יותר חופש תנועה. אני לא יודע אם זה טוב או לא, כי מצד אחד אם ישראל תרפה מדיי ותתן יותר מדיי חופש, ארגוני הטרור לא יבזבזו רגע ויינצלו זאת, מצד שני חייבים להתקדם בתהליך השלום, כי הגיע הזמן שגם פה יהיה קצת שקט. ושיהיה אפשר לסוע בבטחה בכל מקום מבלי צורך לדאוג.
יש לי חבר ממש טוב שגר באריאל. אני נורא אוהב ללכת אליו, יש לו בית ענק עם חצר ענקית שאפשר לשחק שם כדורגל או כדורסל. יש לו גם פלייסטיישן ואני אוהב לקרוע אותו בפרו. רק מה שמרגיז זה שבגלל שאריאל קרובה לשטחים יש מחסומים של צה"ל בדרך וכל הזמן עוצרים אותי לבידוק. אני תמיד אומר לעצמי: עד מתי יהיו המחסומים האלה בכל מקום, עד מתי נמשיך להיות מדינת מלחמה, מתי יהיה פה שלום שנוכל לחיות בשקט בלי שנצטרך לדאוג כל הזמן ושהחיילים המסכנים לא ייצטרכו לעמוד במחסום בחום או בקור.
